הרוביו הזה שכנע אותי בגדול

תראו. אני לא סובל במיוחד שחקני כדורסל אירופאים. היחידים שאהבתי אי פעם היו דרזן פטרוביץ' ושרונאס מרצ'וליוניס. אפילו את קוקוץ' לא אהבתי במיוחד כי הוא רכב על הכתפיים של מייקל ג'ורדן. למה? לך תדע. הם נראים לי חיוורים מדי, מדברים במבטא סלאבי, לא משתמשים בדיודורנט, ומשחקים בגופיות מסריחות מזיעה. גם יותר מדי שמות מסתיימים באיץ' או באוץ', ואפילו אם הם ספרדים ולא נקראים אוברקוביץ' , פופוביץ' (וואללה, המנון הפלאח!) או סימנטוביץ', אז הם בוכים כל שנייה לשופטים, כמו פאו גאסול.

אז גם בקשר לריקי רוביו היו לי סימני שאלה. עד אמש. אמש התאהבתי בילד. הוא בכלל לא נראה ולא משחק 'אירופאי'. הוא נראה כמו אח תאום של פיט מרביץ' (וואללה. הנה אמריקאי עם "יץ' והוא אחד מגבורי הכדורסל שלי!), וישנן לו אותן תכונות כמו לקוסם מלואיזיאנה. הקלטתי את המשחק אמש והבוקר חזיתי במלואו, עם ראש נקי, וללא כל דעות קדומות.

מה ראיתי?

HE HAS GOTTEN IT. יש לו "את זה". מה זה "את זה"? מה זה ה-"IT" הזה? אילו יכולתי להסביר, יכולתי להסביר את גדולתו של לארי בירד ואת גדולתו של מייקל ג'ורדן, אפילו אם אתה לוקח מאלוהים את כל תכונות הגוף, וכל הפיזיות הקוסמית שהיתה לו. לשחקנים הגדולים כמו לארי, מייקל, דרזאן פטרוביץ', פיט מרביץ', או בוב קוזי מהעבר הרחוק היה "את זה", וזה הדבר הבלתי אפשרי ביותר להסבר, כמו הכדורגל של מסי.

שחקן שרק בשניות הראשונות ראיתי היסוס-מה במשחקו כשהוא שמר במקצת על ברכו הפגועה, אבל אחרי 20-30 שניות הוא החל לשחק כאילו שיחק שלשום את משחקו האחרון, ולא לפני תשעה חודשים. אחרי ה- "DRIVE-AND-DISH" הראשון, ראיתי ריקי שהיה טוב כמו שהיה אי-פעם. הבנתי מיד שב-MOBILITY הוא לא איבד אפילו רבע צעד. ב-18 דקות הוא הלחים את כל הדאלאס מבריקס כמו המלחים הטוב ביותר בין כל המסגרים והנפחים במפרץ חיפה. הוא עשה זאת על ידי ריקוד בכל פינות המגרש בחופשיות, בקלות, וכאילו מעולם לא ניפצע.

ריקי הוא מין רזה כזה, כמו איטריה. לאנשים כמוהו (גוף ופרצוף של ינשוף כאילו הוא האח הקטן של הקוסם פיט מרביץ') ההחלמה מפציעות היא מושלמת יותר בגלל השרירים והרצועות הארוכים יחסית למשקלם. לכן ההחלמה שלו היא הרבה יותר מושלמת מאשר לשחקנים כבדים עם שרירים מסיביים כמו גרג אודן.

ברגע שהוא ניכנס הרגשת מין MAGIC על הפארקט. דבר שקשה להסבירו. בדיוק כמו שהיה בימים הגדולים של פיט מרביץ' שהרגשת איך שהוא שמין קוסם עושה נפלאות מתחיל לשחק. ה-EXCITEMENT הורגש בכל האולם. אפילו שהוא עושה דבר פשוט כמו מסירה, אצלו איכשהו זה נראה אחרת. אלה שראו את לארי בירד משחק יודעים למה אני מתכוון. מין 'אאורה' שונה מאשר לכל שחקן אחר, אפילו שהם עושים אותם דברים. הוא החל את המשחק עם 'באנג' כשסיים "NO-LOOK PASS" יפהפה לג'יי ג'יי בריאה שפרץ כמו מטוס קטן מהבייסליין. זה היה האסיסט הראשון שלו כשדאלאס הורשעה בגולטנגינג.

ה-DECISION MAKING שלו היה מושלם, פנומנלי ממש לשחקן שלא שיחק כדורסל כמעט שנה, למרות שני איבודי הכדור ב-18 דקות. לחלק 9 אסיסטים ב-18 דקות זה משהו כמו 22-23 אסיסטים למשחק. אבל כמובן שהיה גם היסוס אחרי תקופה כה ארוכה, היסוס שהביא להחלטה לא נכונה. למשל, כשהוא הוביל 3 על 1 עם גרג סטיימסמה וג'יי ג'יי בריאה, הוא היה צריך למסור לסטיימסמה לסל קצר בטוח, ובמקום זה הוציא כדור ארוך לבריאה לשלשה, שניכנסה. אבל בריאה קולע 26.8% מה-3. במקרה הפעם ההחלטה השגוייה עבדה.

ברבע השני אהבתי את רוביו כשהוא עובד על הקו, ומוסר מסירה מאחורי גבו לדריק ויליאמס לנסיון לשלשה, שאילו ניכנסה היתה מרימה 18,000 צופים ממושביהם בטרוף. אבל הוא גם ניסה קצת יותר מדי בהגנה כשהוא COMMITTED TOO HARD על דרן קוליסון כשהיה בזמן הקרוסאובר המיוחד שלו. אבל ראית את ההשפעה שלו בהגנה כשהוא גונב שלושה כדורים, וגורם לגניבת כדורים של אחרים, וגם היה זה שהחל ב-TRANSITIION GAME רק בגלל שידע היכן לעמוד והיכן יהיה הכדור. ליכולת הציפייה הזאת אין שם. זה מה שעשה את לארי בירד לכזה גדול. לפעמים הוא ניסה יותר מדי, כמו הפאול המיותר על דרק פישר בנסיון השלשה שלו.

שליטתו בכדור לא נפגעה כהוא-זה. הכדור כאילו קשור לידו במין חוט פלסטיק בלתי נראה. הוא מצא דרך להשחיל את העור בין מגינים ישר בתוך הצבע לסלים קלים, עם FAKES א-לה פיט מרביץ', ותנועות של בלרינה.

שמונה נקודות, תשעה בונבונים, ארבעה קרשים, ושלוש גניבות, והכל ב-18 דקות?

שיכנעת אותו יא רבאק רוביו!